יום שלישי, 17 בדצמבר 2019

סוף הוא תמיד התחלה...

היום הוא סופה של תקופה
והתחלה חדשה.
ואני?
אני מחזיקה אצבעות 
ושומרת על אופטימיות.

 ממערכת החינוך נפרדנו כבר בסוף יוני
(מי כמוכם יודע על האופוריה שלי...)
כשאור סיימה י"ב.
וכמעט באותו הרגע,
היא עלתה על המטוס הראשון
ללוס אנג'לס,
לרקוד עד הגיוס.


(ואם היא חשבה שבכזו קלות
היא תיתנתק מאמא שלה,
היא טעתה כמובן...
פעמיים הצלחתי להגיע לארה"ב
לראות מה שלומה...)


פגשתי ילדה שמחה
 שרוקדת כל יום, מבלה בים,
נופלת מהרגליים מרוב עייפות
ומאושרת בטירוף.


לצערה הרב,
עברו חמישה חודשים 
והגיוס התקרב...

הכנו את הבית לחזרה,
להקל עליה את ההתאקלמות
ולרענן לה את העברית...


(בכל זאת חמישה חודשים 
דיברה עברית רק בטלפון...)




והיא חזרה!


קודם לדברים החשובים


ואח"כ להתארגן לגיוס.

ביקשתי ממנה,
 שגם אם אין לה זמן לדבר בטירונות
(או מעדיפה לדבר עם החברים בלוס אנג'לס...),
לשלוח לי כל יום אימוג'י שאדע מה מצבה.

היא הכינה לי את זה:
(יש לי הרגשה שאת המעצבן אני אקבל הכי הרבה)


והבוקר הפקדנו אותה בבקו"ם.


ואני?
אני שוב לבד בבית,
בחושך עם דאימונד...

8 תגובות:

  1. גדולה אור... דאימונד ישמור עלייך וגם אני מוכנה תמיד לבוא להדליק את האור...

    השבמחק
  2. איזה פוסט מרגש ונוגע בהצלחה

    השבמחק
  3. איזו יפיפיה וחזקה אור ! וואו !!! פוסט מקסים ומרגש מאד עם רעיונות מדליקים ויצירתיים כמו שתמיד יש לך , שיעבור לך בקלות יחסית ושיהיה לה טוב ! חנוכה שמח

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה ירדנה יקרה! שיהיה חג שמח!

      מחק
  4. אם לא יקראו לך באמצע כל זמן שהוא שתתיצבי בבסיס מיד לקחת אותה הביתה כי 'תבואי כבר לקחת אותי'
    לא תצליחי להשיג את השיא שלי.
    אימוג'ים זה בקטנה. וגם אותם לקחת רק בערבון מוגבל.
    בהצלחה לכולם.

    השבמחק